מדינת ישראל בגדת בי!
נולדתי בישראל, גדלתי בישראל נהרגתי בישראל.
לא הספקתי הרבה בימי חיי הקצרים, קצת לימודים, קצת בילויים. הרבה תכניות לא התממשו, הרבה רצונות נעלמו והתפוגגו.
יום אחד, סתם כך, יום רביעי בשבוע, א' אדר ב' התשס"ג , 5 למרץ 2003, ביום אחד שהתחיל כרגיל, נגמרו לי החיים.
ישבתי באוטובוס חלמתי בהקיץ, דימיינתי איך יראו חיי כשאגדל. לאיפה אלך בצבא? אולי אתנדב לטיס? אולי יציבו אותי לחיל אחר? מה כדאי יותר לעשות? איפה אוכל לתרום יותר?
לא ראיתי את המחבל, לא שמתי לב היכן עלה לאוטובוס, פתאום הוטל לעי צל גדול, הרמתי את הראש לראות מי עומד ליד כסאי ושמעתי אותו אומר את מילותיו האחרונות לאלוהיו, ניסיתי לצעוק אבל היה מאוחר מידי, הפיצוץ היה אדיר , האש הייתה חזקה, הרסיסים קרעו את כל מה שהיה סביב.
לא הספקתי לסובב את הראש או להתכופף, לא ראיתי מה קרה למי שהיה סביבי, היו שם רק ילדים, הרבה ילדים.
לא שרדתי את הפיגוע. נהרגתי.
עכשיו אני יושב בקפה "גן עדן" אשר בינות לעננים.
זהו מקום המפגש של הצעירים, המשפחות נפגשות בדרך כלל בפארק "הנשמות הטהורות", לזקנים יש את בית "טהורים וזכים" שם הם מפעילים חוגים ופעילויות.
קפה "גן עדן" הוא המקום הכי קול, הכי אין, כולם פה ממש כולם. הנה החיילים מבינת ג'בייל, הם הצעירים של גן העדן. יש פה חיילים בכל המלחמות יש פה ילדים מכל הפיגועים, ספורטאים ממינכן ודיפלומטים מארגנטינה, ערב רב של אנשים, הפזמני"קים לוקחים תחת חסותם את הצעירים, אנו קהילה מאד מגובשת וסגורה. אחרי הכל כולנו נהרגנו לאורך השנים מידי אוייב, כולנו ישראלים שנפלו בדרך אל השלום המיוחל. כולנו הקרבנו את היקר מכל.
כולנו מתגעגעים למשפחות ולחברים, כולנו מנסים להעביר את הזמן עד הנצח, יודעים שככל שיעבור זמן שלנן לבד פה כך המשפחות חיות יותר שם למטה על כדור הארץ.
יש רק יום אחד של אבל ותענית פה, לא יום כיפור, יום הזכרון. יום שהאנשים שם למטה מתעקשים לעשותו מוזר, שונה וכואב יותר מכרגיל. פה למעלה אנחנו כולנו חברים, כולנו שווים, כולנו חיים ביחד, אם אפשר לקרוא לזה חיים. ביום הזכרון כולנו כועסים, כולנו עצבנים.
כי ביום הזה מחלקים אותנו, מקטלגים אותנו ומנסים ליצור מעמדות בינינו. חיילים מול אזרחים, את שמו של מי יקראו ויזכירו ממי יתעלמו. למי יעשו טקס באיזה שעה.
חוסר הגיון, טפשות, רשעות, כסילות, התעלמות, קנאה, גבהות לבב ורשימה ארוכה של תכונות מצטרפת ליום הזכרון.
מה שאין ביום הזכרון זה זכרון והזכרת נשמות אמיתית שלנו. מדינת ישראל שלי בוגדת בי שנה אחרי שנה. הפוליטיקאים שמתעלמים, הציבור שלא מבין והמשפחות האדישות כולן נושאות באחריות אבל המדינה שבגדה היא שגורמת את הכאב הגדול מכל.
לוא אך יכולנו ליישם את האחדות שקיימת פה למעלה אצל בני האנוש למטה. כנראה שהם לא ירגישו את האחדות הזו עד שיגיעו לפה ויהיו בינינו.
נולדתי בישראל, גדלתי בישראל נהרגתי בישראל.
לא הספקתי הרבה בימי חיי הקצרים, קצת לימודים, קצת בילויים. הרבה תכניות לא התממשו, הרבה רצונות נעלמו והתפוגגו.
יום אחד, סתם כך, יום רביעי בשבוע, א' אדר ב' התשס"ג , 5 למרץ 2003, ביום אחד שהתחיל כרגיל, נגמרו לי החיים.
ישבתי באוטובוס חלמתי בהקיץ, דימיינתי איך יראו חיי כשאגדל. לאיפה אלך בצבא? אולי אתנדב לטיס? אולי יציבו אותי לחיל אחר? מה כדאי יותר לעשות? איפה אוכל לתרום יותר?
לא ראיתי את המחבל, לא שמתי לב היכן עלה לאוטובוס, פתאום הוטל לעי צל גדול, הרמתי את הראש לראות מי עומד ליד כסאי ושמעתי אותו אומר את מילותיו האחרונות לאלוהיו, ניסיתי לצעוק אבל היה מאוחר מידי, הפיצוץ היה אדיר , האש הייתה חזקה, הרסיסים קרעו את כל מה שהיה סביב.
לא הספקתי לסובב את הראש או להתכופף, לא ראיתי מה קרה למי שהיה סביבי, היו שם רק ילדים, הרבה ילדים.
לא שרדתי את הפיגוע. נהרגתי.
עכשיו אני יושב בקפה "גן עדן" אשר בינות לעננים.
זהו מקום המפגש של הצעירים, המשפחות נפגשות בדרך כלל בפארק "הנשמות הטהורות", לזקנים יש את בית "טהורים וזכים" שם הם מפעילים חוגים ופעילויות.
קפה "גן עדן" הוא המקום הכי קול, הכי אין, כולם פה ממש כולם. הנה החיילים מבינת ג'בייל, הם הצעירים של גן העדן. יש פה חיילים בכל המלחמות יש פה ילדים מכל הפיגועים, ספורטאים ממינכן ודיפלומטים מארגנטינה, ערב רב של אנשים, הפזמני"קים לוקחים תחת חסותם את הצעירים, אנו קהילה מאד מגובשת וסגורה. אחרי הכל כולנו נהרגנו לאורך השנים מידי אוייב, כולנו ישראלים שנפלו בדרך אל השלום המיוחל. כולנו הקרבנו את היקר מכל.
כולנו מתגעגעים למשפחות ולחברים, כולנו מנסים להעביר את הזמן עד הנצח, יודעים שככל שיעבור זמן שלנן לבד פה כך המשפחות חיות יותר שם למטה על כדור הארץ.
יש רק יום אחד של אבל ותענית פה, לא יום כיפור, יום הזכרון. יום שהאנשים שם למטה מתעקשים לעשותו מוזר, שונה וכואב יותר מכרגיל. פה למעלה אנחנו כולנו חברים, כולנו שווים, כולנו חיים ביחד, אם אפשר לקרוא לזה חיים. ביום הזכרון כולנו כועסים, כולנו עצבנים.
כי ביום הזה מחלקים אותנו, מקטלגים אותנו ומנסים ליצור מעמדות בינינו. חיילים מול אזרחים, את שמו של מי יקראו ויזכירו ממי יתעלמו. למי יעשו טקס באיזה שעה.
חוסר הגיון, טפשות, רשעות, כסילות, התעלמות, קנאה, גבהות לבב ורשימה ארוכה של תכונות מצטרפת ליום הזכרון.
מה שאין ביום הזכרון זה זכרון והזכרת נשמות אמיתית שלנו. מדינת ישראל שלי בוגדת בי שנה אחרי שנה. הפוליטיקאים שמתעלמים, הציבור שלא מבין והמשפחות האדישות כולן נושאות באחריות אבל המדינה שבגדה היא שגורמת את הכאב הגדול מכל.
לוא אך יכולנו ליישם את האחדות שקיימת פה למעלה אצל בני האנוש למטה. כנראה שהם לא ירגישו את האחדות הזו עד שיגיעו לפה ויהיו בינינו.
